צרו קשר
ּ

מהי אדריכלות?

אדריכלות או ארכיטקטורה בלע"ז היא אמנות הבנייה. היא עוסקת בתכנון ועיצוב מבנים וחללים בתוך ומחוץ למבנים, ומצויה בדרך כלל בתחום שבין אמנות טהורה לבין הנדסת בניין. העיסוק במבנה ובחלל הפנימי כולל את הסביבה הבנויה, כתכנון עירוני, עד לעיצוב פרטי המבנה והריהוט, כתכנון פרטים. עד תחילת המאה העשרים האדריכלים התעסקו בעיקר בעיצוב חזיתות הבניינים ומאז תחילת המאה הקודמת התייחסו גם לפונקציונליות של הבניין.

תחומי האדריכלות

ישנם תחומי התמחות שונים באדריכלות, כגון אדריכלות פנים, אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור, אדריכלות נוף ותכנון ערים. יש בעלי מקצוע שאינם אדריכלים, העוסקים בענף ספציפי בתחום האדריכלות, כמו מעצבי פנים המתמחים בכל הקשור לפנים המבנה, מעצבי גינות, והנדסאי אדריכלות. בתהליך התכנון, יכול האדריכל לצרף אליו בעלי מקצוע העוסקים בתחום התמקצעותם בהנחייתו של האדריכל, הנקראים 'יועצים', בעיקר בפרויקטים מסובכים ורחבי-היקף.

האדריכלות היא אמנות

אדריכלות היא אמנות נעלה, הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות. היא "אם האמנויות" על פי מיכלאנג'לו. היה מי שהגדיר את האדריכלות כ"חוויה" בהרצאותיו. אדריכל אינו רק "טכנאי" הפותר בעיות תפקודיות ועונה לצורכי הלקוח בלבד, אלא בראש ובראשונה אמן, כאשר במקביל לאמנות זו, הוא יוצר תחת אילוצים נתונים כמו בדרך כלל גודל השטח וגובה התקציב . היצירה האדריכלית היא אסטטית וגם פונקציונלית, אך לצד השימושיות יש לה גם ערך אמנותי כיצירה. האדריכלות עוסקת ברוח ובחומר גם יחד, ואף על פי האילוצים בעת התכנון והעיצוב, היא מתעלה ליצירה אמנותית, המותירה את רישומה.

אדריכלות היא נושא מולטידיסציפלינרי, רב תחומי, הכולל מדעים כמתמטיקה, הנדסת מבנים, טכנולוגיה ועיצוב תעשייתי, גיאוגרפיה ואקולוגיה,מדעי החברה ,כלכלה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית), נגישות, פוליטיקה (ממסד תכנוני), היסטוריה ופילוסופיה), ואמנות ככלל.

האדריכלות היא מדע

במילותיו של ויטרוביוס, האדריכל הרומאי הנודע: "האדריכלות היא מדע, התלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות. בעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקה,אסטרונומיה , ופילוסופיה היא החביבה ביותר. לפילוסופיה של כל אדריכל תמיד יש התייחסות כשמדברים על גישתו התכנונית. בסוף המאה ה-20 נוספה לאדריכלות תפיסה חדשה של קיימות, הבניין ידידותי לסביבה בייצור חומריו, השפעתו על הסביבה הטבעית והבנויה, והשימוש שהבניין עושה במקורות אנרגיה שאינם ברי-קיימא לחימום, קירור, תאורה, מים וניהול פסולת. תפיסה זו גרמה בין השאר ליצירת אדריכלות סולרית וטוחן אשפה ביתי: אקולוגיה. אנרגיות מתחדשות.

האדריכל

כישורי האדריכל באים לידי ביטוי באופנים שונים, החל מתכנון פרויקטים גדולים כמו גורדי שחקים, בתי חולים , איצטדיון או שדה תעופה ועד לפרויקטים פשוטים יותר כמו מבני מסחר, מגורים ופיתוח השטח. פרויקטים ודוגמאות אדריכליות מהווים סמלי תרבות כמו המוביל הארצי או תעלת הימים בישראל. הדיאלוג העיצובי והאידאולוגי בין האדריכל לציבור האנשים מתבטא בתוצאה הפיזית והוויזואלית בשטח.

ההבדל בין אדריכלות לבנייה הוא באופי המיזם. לפי ניקולאוס פבזנר, היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית". "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים" ספרו של ברנרד רודובסקי, קובע כאדריכלות תחום רחב של מבנים שתוכננו ונבנו על ידי אנשים שאינם אדריכלים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר מה מוגדר כאדריכלות, משום שהזמן הוא מסנן יעיל. ויטרוביוס החשיב בנין טוב כאדריכלות, ועורר את השאלה אם אין אדריכלות רעה. פתרון לשאלה זו, נוכח כמות המבנים הגדולה במאה ה-21, קובע כי האדריכלות היא מה שעושה האדריכל.

אדריכלות כאמנות עיצוב הסביבה

אדריכלות היא גם אמנות של עיצוב הסביבה הבנויה האנושית. ניתן להשתמש במבנים, עיצובי נוף, ותכנוני רחוב על מנת לתת אופי פונקציונלי ואסתטי לחלל העירוני. התכנון נעשה על ידי אלמנטים של חומרים, מרקם, צבעי קירוי וקירות, ומבליט או ממזג את המבנה עם סביבתו. מאפייני בניין כמו כרכובים, גמלונים, כיפה, כניסות, וחלונות משפיעים על הבניין, מחזקים או מחלישים חלקים מהבניין. תכנון נוף מתאים יוצר פרטיות ומונע צפייה ישירה אל אתר או ממנו, ומוסיף צבעוניות לבניין בעזרת צמחים ועצים. מאפייני רחוב כמו גדרות, מדרכות, נתיבי אופניים ספסלים ותאורה, מוסיפים בטיחות והפרדה בתנועה במרחב של הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלי רכב.

תיאוריה ופרקטיקה

יש חשיבות רבה לתאוריה בעבודה המעשית של האדריכל, אף כי אדריכלים רבים מתנגדים לתאוריה, בטענה שהיא "סטרילית" ומגבילה את חופש היצירה שלהם. ויטרוביוס כתב: "פרקטיקה ותאוריה הם ההורים. פרקטיקה היא המחשבה התכופה והמתמשכת על אופן ביצוע העבודה, או על הפעולה הפשוטה ביותר על מנת לשנות את החומר בצורה הטובה ביותר. תאוריה היא התוצאה של חשיבה זו, המסבירה ומציגה כיצד בוצע שינוי בחומר על מנת לענות על המטרה שאנו מעוניינים בה. האדריכל שהינו רק פרקטי, אינו מסוגל להסביר את הסיבות לצורות שהוא משתמש בהן. מי שהינו תאורטי בלבד, גם כן נכשל בכך שהוא תופס את הצל ולא את התוכן. מי שהינו גם תאורטי וגם פרקטי, חמוש באופן כפול: הוא מסוגל לא רק להוכיח את טיב העיצוב והתכנון, אלא גם לבצע אותו".

ההבדל בין אדריכלות לבנייה הוא באופי הפרויקט. לפי ניקולאוס פבזנר ,היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא "יצירה ארכיטקטונית". "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים" ספרו של ברנרד רודופסקי, קובע כאדריכלות תחום רחב של מבנים שתוכננו ונבנו על ידי אנשים שאינם אדריכלים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר מה מוגדר כאדריכלות, משום שהזמן הוא מסנן יעיל. ויטרוביוס החשיב בנין טוב כאדריכלות, ועורר את השאלה אם אין אדריכלות רעה. פתרון לשאלה זו, נוכח כמות המבנים הגדולה במאה ה-21, קובע כי האדריכלות היא מה שעושה האדריכל.

קצת היסטוריה

בתקופה הפרה-היסטורית התפתחה האדריכלות מהדינמיקה בין דרישות האדם ובין המסתור, הביטחון,הפולחן והמגורים לבין האמצעים שהיו בידיו: חומרי בניין קיימים וכישורים. אדריכלות כזו היא מונומנט סטונהנג' הפרה היסטורי באנגליה, שנבנה במאה ה-22 לפני הספירה כפי שסוברים הארכאולוגים, עם התקדמות הציוויליזציה והעברת המסורת והידע בעל פה ובכתב, התפתחה האדריכלות. האדריכל לא היה המתכן והמבצע היחיד, אלא היה חלק ממסורת מתמשכת. אדריכלות זו היא "אדריכלות ללא אדריכלים", והיא עדיין נמשכת בחלקים שונים של העולם .

ההתיישבויות האנושיות הקדומות היו בעיקר כפריות. עם התפתחות עודפים בייצור, הפכו חברות כפריות לעירוניות והערים החלו להתפתח. בתרבויות עתיקות, כמו תרבות מצרים ותרבות מסופוטמיה, שיקפו העיור והאדריכלות את חשיבות האלוהי והעל-טבעי. מצד שני, בתרבויות קלאסיות כמו היוונית והרומאית, התפתחו האדריכלות והעיר מרעיונות אזרחיים יותר, ונבנו גם מבני ציבור, כמו הסטואה באתונה. סגנונות אדריכליים התפתחו, ונכתבו טקסטים על אדריכלות, שנעשו קאנוניים. קאנוניזציה זו נמצאה במבנים חשובים, ובעיקר באדריכלות דתית. דוגמאות לקאנונים כאלה הם חיבורי ויטרוביוס ב"על אודות האדריכלות", הקאוגונג'י של סין העתיקה, השילפה שסטרה בהודו העתיקה והוואסטו שסטרה בציילון.

בעת העתיקה הקלאסית באירופה ובימי הביניים, לא צוינו שמות האדריכלים שבנו את המבנים, והם נותרו אנונימיים. מהמאה ה-13 נודעו אדריכלים שבנו מבנים חשובים כקתדרלות, כמו לאונה בטיסטה אלברטי שתכנן את סנטה מריה נובלה, כאשר בעלי מלאכה יצרו גילדות על מנת לארגן את הסחר ולשמור על האינטרסים שלהם. מורכבות המבנים גדלה, והחלה בנייה אזרחית כללית כמו כבישים וגשרים, לצד בניית סוגים חדשים של מבנים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקני נופש.

לצד האדריכלות האירופאית, מקבל המושג האדריכלות האסלאמית מספר מובנים, וניתן להגדירו כאדריכלות המאפיינת תרבויות שהן בעיקר אסלאמיות, והמתבטאת גם בהיעדר פסלים וציורי דמויות. לפי הגדרה זו, לאדריכלות המוסלמית יש היסטוריה המתחילה במאה ה-7 וממשיכה עד המאה ה-21. דוגמאות אפשר למצוא בכל הארצות שהיו או עודן מוסלמיות, ממרוקו וספרד עד איראן ואינדונזיה, ודוגמאות נוספות נמצאות באזורים שבהם המוסלמים היו מיעוט. האדריכלות המוסלמית כוללת מסגדים,מדרסות, חאנים, ארמונות ומצבות קבורה.

בימי הביניים בלטה האדריכלות הגותית – שהחלה כאדריכלות כנסיות, שכללה קתדרלות, כנסיות ומנזרים, והתפתחה מאוחר יותר במבני ציבור,טירות, ארמונות ומבנים אזרחיים. אדריכלות זו החלה באמצע המאה ה-12בצרפת ואנגליה, והיא נחשבת לאחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בהיסטוריה של אדריכלות המערב, בזכות הסגנון שהיא יוצרת בחללי הפנים של המבנים. באדריכלות הגותית, האמנות הוכפפה לאדריכלות, ופותחו טכניקות חדשות כקמרון צלעות, תמיכות דואות וקשת מחודדת) על מנת לבנות מבנים יותר גבוהים, אווריריים ומלאי אור, לעומת האדריכלות הרומנסקית. השאיפה לגובה בלטה גם בתקופת התחייה הגותית במאה ה-19, שבה הושלמו הצריחים של קתדרלות רבות, בהן הצריח של המינסטר של אולם, שנבנה לגובה 161.53 מטר והיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין 1890–1901. לפניו, הצריחים של קתדרלת קלן היו הגבוהים ביותר (157 מטר).

עם הרנסאנס והדגש על היחיד וההומאניזם בניגוד לדת, יוחסו מבנים לאדריכלים כמו מיכלאנג'לו, פיליפו ברונלסקי, דונטו ברמנטה (כנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה), ואנדריאה פלדיו, והחלה עבודת היחיד. לא היו קווים מבדילים בין אמן לאדריכל, מהנדס, ומקצועות קרובים (בנאי ופסל). בתקופה זו, אמן עדיין היה יכול לתכנן גשר, משום שעבודת הבנייה הייתה כרוכה בפחות חישובים הנדסיים מורכבים, והייתה מבוססת גם על האינטואיציה והניסיון שהיו לאיש האשכולות של אותה תקופה, שזה לא היה מקצועו היחיד.

בתקופת המהפכה התעשייתית, עם הוספת והרחבת המידע בתחומים מדעיים כהנדסה, מיכון וטכנולוגיה, לצד עליית חומרים וטכנולוגיה חדישה, כמו פרופילי פלדה ששימשו לבניית מפעלים, האנגרים, גשרים, מסילות ברזל ותחנות רכבת, ירד חלקו של האדריכל בתחומים הטכניים של הבניה, ועיסוקו התמקד באסתטיקת המבנה, השימושיות שלו, והקונטקסט שלו בממד המרחבי, בממד החברתי ובממד הזמן. בשלב זה החלה עלייתו של "האדריכל הג'נטלמן" שעבד בדרך כלל עם לקוחות אמידים, התרכז בעיקר באיכויות חזותיות, שהגיעו מאבות טיפוס היסטוריים, וכך נולדה האדריכלות נאו-קלאסית, המוצגת בין השאר בבית האופרה בפריז, שנבנה מ-1860 עד 1874. במאה ה-19 בבוז-אר של פריז (Beaux-Arts ) בצרפת, ההכשרה הייתה ביצירת סכימות מהירות, שחייבו ציורים יפים ללא דגש גדול על התוכן ואפשרויות הביצוע.

המהפכה התעשייתית פתחה את הדרך לצריכה המונית. מוצרים מקושטים, שהיו נחלתם של בעלי מלאכה יקרנים, הוזלו בייצור ממוכן. אסתטיקה נעשתה קריטריון גם עבור מעמד הביניים, אף על פי שלמוצרים המתועשים לא היה היופי והמקוריות, שבאו לידי ביטוי במוצר המוגמר בתהליך הייצור הידני שלו. האדריכלות הפכה ליותר דקורטיבית, כאשר בוני הבית יכלו להשתמש בעבודתם בעיצוב האדריכלי של זמנם על ידי שילוב מאפיינים שמצאו בספרי דפוס וכתבי עת אדריכליים, כמו שערים, דלתות,חלונות, קירות, גגות, פרזול, מתקני רחצה ורהיטים.

בתחילת המאה ה-20, אי שביעות רצון כללית מהאדריכלות המתחדשת ארמון וסטמינסטר בלונדון, 1870 , ומהעיטורים המפוארים, הביאה לעלייתם של רעיונות חדשים, שהיו מבשריה של האדריכלות המודרנית. ב-1907 נוסד ורקבונד, איגוד האדריכלים, המעצבים והתעשיינים הגרמני, כדי לקדם את העיצוב בתעשייה בגרמניה וליצור מוצרים מתועשים איכותיים יותר. בתקופה זו החל מקצוע העיצוב התעשייתי.

בשנת 1919 נוסדה בגרמניה אסכולת הבאוהאוס, שראתה את האדריכלות כהרכבה ושילוב של אמנות, אומנות וטכנולוגיה. כשהחלו נאמניה לעסוק באדריכלות מודרנית, התנועה הייתה אוונגרדית עם יסודות מוסריים, פילוסופיים ואסתטיים, ועם נטייה פוליטית שמאלנית-סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי גם באדריכלות. הם חיפשו את האמת בדחיית ההיסטוריה, ופנו אל הפונקציה כמחוללת צורה. המושג "Form Follows Function" הצורה נובעת מהשימוש, שהטביע האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן היה למוטו מרכזי בתפישה של האדריכלות המודרנית, וביטא את העדפת הצורות הפשוטות, המשקפות את השימוש שלהם, על פני עיטורים ותוספות קלאסיות. לצד אדריכלות זו, התפתחה אדריכלות אר דקו עם עיטורים גאומטריים ועיטורים מעולם האופנה ומתרבויות קדומות, שהייתה מבוססת גם על זרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם.

באותה תקופה היו האדריכלים לדמויות חשובות, וכונו "מאסטר". האדריכלות המודרנית המאוחרת עברה גם היא לתחום הייצור ההמוני בשל פשטותו של ייצור זה, יעילותו והתאמתו לרוח הזמן. הבאוהאוס ידוע כאחד ממקומות הולדתה של האדריכלות המודרנית, ואמנים מוכרים רבים למדו ולימדו בו. בזמן מלחמת העולם השנייה נסגר בית הספר של הבאוהאוס על ידי הנאצים, ותלמידים רבים נמלטו למדינות שונות, שם הפיצו את רעיונות האדריכלות המודרנית.

בין האדריכלים שבלטו ושפעלו ברוח זו, היה אדולף לוס האוסטרי אשר השפיע רבות על כמה מאבות האדריכלים המודרניסטים: ולטר גרופיוס הגרמני, מייסד הבאוהאוס, אדריכל נודע ומורה רב השפעה על דור אדריכלים במאה ה-20; לודוויג מיס ון דר רוהה שהשפעתו הייתה דומה ורבה, והיה מ"מייבאי" הגישה המודרניסטית לצפון אמריקה; לה קורבוזיה השווייצרי, שהיה הראשון שהבין את הפוטנציאל הגלום בבטון מזוין, תוך הגיית תוכנית אב לפריז הכוללת גורדי שחקים המיועדים למגורים, שטחים פתוחים נרחבים, וחניה תת-קרקעית. פרנק לויד רייט האמריקאי, שפיתח אדריכלות סביבתית, שבה צורת הבית הוגדרה על ידי סביבתו ועל ידי תכליתו.

משנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מגמה של התדרדרות באופן שבו תפס הציבור את האדריכלות. הסיבות לכך היו בניינים בעלי חזות חסרת משמעות, סטריליות, אחידות, כיעור, וגורמים פסיכולוגיים שהיו נעוצים בפולחן של שבירת המוסכמות שהחל באותה תקופה, כמו הקבוצה שהנהיג דני האדום.

המקצוע האדריכלי ניסה למלא את דרישות הציבור הרחב על ידי יצירת אדריכלות עממית יותר ברמה החזותית, גם במחיר של הקרבת העומק לטובת רדידות, בהתאם לרוח הפוסט-מודרניזם.

לצד ניסיון זה למלא את דרישות הציבור, חלק אחר של האדריכלים, ובעלי מקצוע שאינם אדריכלים, הגיבו בגישה ישירה אל מה שנחשב בעיניהם לשורש הבעיה: הם הרגישו שהאדריכלות איננה עניין פילוסופי או אסתטי אישי, אלא צריכה להתחשב בצרכים היומיומיים של האנשים, ולהשתמש בטכנולוגיה על מנת ליצור סביבה שנעים לחיות בה. התנועה של מתודולוגיית העיצוב, שכללה אדריכלים כמו כריס ג'ונס וכריסטופר אלכסנדר, החלה לחפש אחר תהליך עיצוב כוללני יותר, על מנת לקבל מוצר טוב יותר. מחקרים רחבים נעשו בתחומי ההתנהגות, הסביבה ומדעי החברה, על מנת לספק מידע בנושאים אלה לתהליך התכנון.

כאשר האדריכלות הכירה בצרכים רבים נוספים, ומורכבות המבנים עלתה בשירותים שסיפקו, נעשתה האדריכלות מולטידיסציפלינרית, רב תחומית, וחייבה צוות של מקצוענים על מנת לבצע אותה, כשהאדריכל הוא אחד מני רבים, לפעמים ראש הצוות ולפעמים לא. גם במצב זה של האדריכלות, אינדיבידואליות עדיין מהווה ערך חשוב בבניינים הנחשבים כסמלי תרבות. מוזיאון ומרכז לאמנויות הפכו למקומות המציגים ניסיונות חדשים בעיצוב, כמו סינמה סיטי בירושלים.

אדריכלות העתיד (Future Architecture) תחפש כיצד להתמודד עם בעיות כמו התפוצצות האוכלוסין הצפוייה בעולם, שינויים אקלימיים, התחממות כדור הארץ, עלית מפלס האוקיינוסים, הנהירה לערים הגדולות וכדומה.

חלק מהפתרונות כבר נראים בתכניות של אדריכלים חרוצים. מערים שייבנו בים, עד לערים בחלל, ערים שנחפור עמוק אל תוך האדמה או כאלה שייבנו גבוה באוויר – הכל אפשרי בעתיד. כמובן שהטכנולוגיות הדרושות לכל המשימות הללו אינן עדיין בנמצא, יש חומרים שתכונותיהם עדיין לא מספקות, אבל כולם כבר במחקר ופיתוח של צוותים בכל העולם.

 

ניווט באתר: חזרה לקטגוריה משרד אדריכלים

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ